בקשת החסינות של נתניהו: הודאה באשמה // חדשות הדמוקרטיה חלק א' 4.1.20

אחד אחד.. ניסיון.

אני  חושב על לוח חלק. על פלטפורמה אינטרנטית.. של לוח חלק... הכל הולך. אין שמות אין מין אין שלי שלך.. הכל פתוח. לוח חלק שגל אחד יכול למחוק.לקשקש עליו לכתוב לצעוק ללחוש.. לצייר בלי להזדהות בלי לבקש רשות.. לוח חלק... שכל הזמן ימשיך להיות חלק כמו החול על שפת הים .. אפשר יהיה לבנות ארמונות אדירים ואז יבוא הגל וישטוף וינקה לא ישאר כלום.. לא מי שבנה ולא מה שבנה...
אבל יהיו אפשרויות אפשר יהיה לשבת על שפת הלוח החלק.. ולחלוק עם מי שבאותו רגע עבר.. ראה במקרה הגיב לא הגיב.. כתב.. אמר חושב שזה החשיבות של שיתוף תקשור חיבור עם נפשות נשמות אחרות השיקוף הזה שיוצר את עצמו שיוצר עולמות סופר לא יכול לכתוב לעצמו... לבד כך סתם אם אין אף אחד הסיפור קיים מהשומע ולא רק מהכותב.. הכותב כותב כי יש שומע אפילו אם הוא בודד. או בחזקת לא וודאי.. יש שומע יש את הקיום הזה של הקשבה של משהו שנמצא פה או פה או שם שרושם שיוצר רישום כלשהו שהאדוות הללו שאני מרעיד עכשיו הוויברציות שאני מהדהד המוסיקה החליל שאני נושף בו יש לו את המקום שבו הוא רוטט המקום שיש לו תהודה . אני חושב שזה משהו שכולנו רוצים-  להישמע .. לכן אנחנו גם נשמעים... לפעמים בצורה קיצונית נשמעים לדברים שאינם שלנו ואינם אמת או קולט מקבל אותנו כמו שאנחנו אנחנו הולכים גם אל מה שלא באמת מקשיב לנו.. אנחנו הולכים כי יש כאן הזדקקות גדולה יש רצון יש בקשה עמוקה של כל אחד מאתנו שישמעו אותו... אם אנחנו צועקים את זה או אם אנחנו שותקים את זה הקול שלנו הוויברציה הרטט הפנימי שלנו רוצה להיות מאושר והאושר הוא האישור התהודה שהקול שלנו יוצר בעולם באחרים הקבלה הזו של הקול של המהות שלי שאני רוטט אותה לתוך האחר והאחר מקבל אותה שומע מקשיב לה נותן לה את העצמה האמת שהיא זקוקה לה כדי להיות אני תלוי אני זקוק אני מוכרח שתהיה לי ההשתקפות הזו הוויברציה המשלימה את הקול הנוצר בי כדי שהוא יהיה בעצם כדי שיצור את עצמו. אני לא יכול להיות אני ללא ההכלה שלי אצל האחר. ואם זה בטוב או ברע. האפשרות הפתרון של יחס או תשומת לב שלילית מה שקוראים בחינוך המשיכה של תשומת לב למעשים או התנהגויות שליליות נובעת מאותו מקום של צורך בהכלה שיקוף אישור קבלה מקום בעצם שלי ... אני לא יכול בעצם להגיע לתוך מי ומה שבאמת קיים אצלי ללא האפשרות של המקום ל-הרטטה של האחר או יצירת תהודה קוגניטיבית סוג של זיהוי כן זה היה דו אני מכיר אותו את הדו.. זה הדו שלך זה הרה. זה טון ביניים אתה מזייף כאן שים לב.. אנחנו רוטטים אחד לשני לשלישי אנחנו רוטטים אחד בתוך השני אנחנו מאירים את המשמעות הרדומה של עצמנו את הזהרורים של הישות הנמה מכוסה בתוכנו העצמי המהות החלק אלוה האפשרויות הבלתי נגמרות האינסופיות המעבר לעצמנו הכל הכל וכלום ההכל הזה שבתוך הכלום היוצר הבורא הבורא שבנו האנחנו הבוראים את עצמנו את העולם את היקום את הכול האנחנו הזה שבורא שיוצר שמוליד מציאויות עולמות יקומים חדשים.. האלוהים הזה שאנחנו הוא צריך את הרטט את ההכרה ברטט שלו את הפידבק ההרמוני של יש. של תהודה שהגיע לחוף והוחזרה אין-סוף (מלשון אין אינות - סופי אינות שהיא סופית שאיננה אינסופית.. היא סופית וכך היא גם מולידה עוד אינסופים ועוד אינים שהם סופיים. ההחזרה ההחזרה הזו של התדר שנולד ההקשבה שכבר ניתן להגדיר אותה משהו יותר של פעולה של החזרה של הנכחה של אתה פה. אני שומע אותך אני מאשר את קיומך אני מחזיר נותן לך את המהות הנולדת בך כמתנת עצמי לעצמי אני יוצר לך את האפשרות שלך להיות אתה מתוך החזרת הצלילים הרוטטים החיים שלך ויברציות היותך מחשבותייך הנישאות בתוך הנפח האינסופי של מרחיבי היש או האין -סוף האחר ובתוכם ההחזרה הזו היצירה של שמיעה מכוונת אלייך אל הקול שנאמר נרמז הושם בתוך המרחבים של היותי מוחזר אלייך ובכך יוצר אותך יוצר אותי אני בתהליך של הקשבה דיבור בתהליך של יוצר נוצר כלי תוכן עבודה מנוחה אני האין אני היש האתה האני ההקשבה ההדדית שלי לעצמי - עצמך יוצרת את הגשר הזה את המעבר הכה צר הזה של אני לאני - של אחד  אחד אחד אחד לאחד אחד לאחד אחד. אני האחד כל אחד הוא האחד היוצר את האחד שהוא והוא אחד.
ואין יותר מזה רק את המעגליות שכבר הולכת ודועכת הולכת ופוחתת נמוגה אט-אט כמו איזה חלזון עייף יוצאת מקונכיתה האמיתית ופוסעת כמו הייתה לרגע אשליה חדשה אך לא. משהו באמת נוצר ונולד שלא כדי להוולד שוב אלא כדי כבר לא.. משהו שהוא של קיום אחר מורחק קצת שלוו שלם חי חי לא כמו היו אלו חיים אלא כמו היו אלו חיים . באמת. כאלו ששאפנו חשבנו שיכולים ולא ממש כבר קיווינו חשבנו שאי-אפשר. ואפשר משהו שהוא מן הדברים שכבר לא נאמרים חיים של אמת של משמעות של חשיבה של קריאה של הבנה של חיבור של היות כמו תמיד ותמיד מוכנות כזו חוסר של שיעמום או גם עיניין שתם או יותר נכון לא סתם אבל תהייה ישיבה בעינים פעורות לרווחה ובלי אפשרות בכללל להכיל. לקחת חלק להאמין שאכן זה זה.. שלא לזה ציפית אבל זה זה  ואני זה אני ואתה אתה. והיום יום. ואין יותר שום רווח או הפרדה הכל מחובר וביחד אחדות אך יש משהו שהוא מעבר מעל הכל פתוח וברור וללא עוררין משהו שהוא מה שלא ראינו ולא יכולנו לראות ישנו האל אלוהים והוא כאן ומושיט אלינו ולו בקשה אחת קטנה. אך גם היא אובדת בתוך הבוקה ומבולקה הזו של חיי המתחברים להם אל האלוהים ופוגשים את עצמם מולי.
לאט אך בתוך ריצת האמוק הזו עולים אחד אחד התוצרים האחרונים של מחשבותי הקולקלות ומותיר פס כמו חריץ של שמן רע ולא נעים בתוך הזמן שכבר מזמן לא מפנה את עצמו לדעת עוד מעט יותר ממה שגם כל דבר לא ממש מושך אותו. לאן אפשר לשאול אך כאן גם אני עוצר לרגע ומתבונן. ולא הכל מה שהיה היה לא רק מה שלא היה היה.
אחד.. אחד ... ניסיון.

בסוף א-ני יושב מול עצמי.

כמו מסע שמתחיל.. כל פעם מחדש.. אתה נדחף נדחק.. מעין לחץ.. אתה עיוור. די מסומם... החיים דוחפים אותך לתוך השימשה. אתה מנסה להציץ לתפוס במבט. אולי איזה רגל איזה פס של עור חשוף. הלבן החלבי המריר מתוק של זכרונות החרמנות. שמוצבים להם בתודעה נו מטר וור וי גו. אני מניח שבכל זאת יש מתי מעט.. שניצלו. שהם א-מיניים. הם לא באטרף הזה ... שבסופו של דבר כמעט ולא פוסח על אף אחד.. טרנס סקסואלים וסיבירים... זה משהו שהוא ראשוני מיידי שהוא פשוט הכוח הזה בקצות האצבעות האפשרות הגדולה לא משנה מה. לא משנה איפה. וגם לא מתי, תמיד איזה חזה מושלם שעובר מולי מתנדנד לקראתי תמיד יפייט עלי כמו שלושה תופים. יש איזו אשליה הפוכה בעיניין שאיננו יכולים איכשהו להתחמק מזה... לעקוף להערים עליו קוראים לזה יצר מלבישים לו שמלות של טומאה...   של יצר הרע של שטן ואשמדאי... אבל זה כמו נהר של זיקה של זרימה של אנרגיה של חיבור ואהבה.. שאתה רק רוצה לצאת ולשוט איתו. לעלות על הרפסודה אם יורשה לי. אם זה בסדר מבחינתך. אגב יש לך עיניים מקסימות. והן נפערות עכשיו מספיק גדול כדי שניפול שנינו בתוכן..
אז זה בא ועוטף ומושך אותך ודוחף אותך רק להושיט את היד.. לקטוף את הפרי.. או למצוא איזה נתיב איזה שביל.. הקשבה : אני יכול להגיד לך משהו? אני רק רוצה לדבר. לא זה לא שאת לא מושכת אותי.. אני .. את יודעת מה בואי נשב כך סתם רגע.. נסתכל על השמש... על הים. רגע. אני רגע אחד בעצם רוצה לשבת כך סתם. לא לרוץ לא לעמוד. לרגע אני רוצה לעצור. את השטף לעצור אותי אפילו לא לעצור רק להעמיד אותי לרגע פה. לא בעצם לעצור אותי להפסיק את עצמי או בעצם את הזרם הזה ששוטף אותי בעצם לאפשר לי לאפשר לי להיות לרגע. גם כבר לא זה אלא להיות. כלומר לשתף פעולה כלומר להיות חלק מהזרם.
לזרום או יותר נכון להתקדם. להיות זה שהולך. זה שמתקדם.זה לא כל כך פשוט.. כי זה לא הולך ככה. זה מתחיל אחרת אתה מתחיל קודם כל כמו כולם לאן שכולם הולכים אי אפשר לעצור את זה גם לא צריך בעצם אתה לא ממש רוצה לעצור את זה אתה רוצה ללכת אתה רוצה להתקדם הלאה יותר רחוק וגבוה.. אתה רואה שלא זה מה שכולם עושים. הם בכללל תקועים אחד בשני. מוצצים וחונקים חוסמים ולא מאפשרים. כך שהתנועה אם נעשית היא החוצה הלאה מהמקום הזה שבו אני נאכל. שבו אני לא מתוגמל לא נחשב. יש כאן משהו שהוא מעבר אין לנו זמן עכשיו בשביל זה. מה זה הזה הזה? מה זה שאין לנו זמן בשבילו - במילה אחת - בלבולי מוח. כלומר  בעצם כל מה שדורש ממני לחשוב. והאמת גם אין לי כוח. וזה אותי כבר מתמיה למה זה תמיד  הכוח שחסר... למה לא המוח למשל.. למה לא אומרים אין לי מוח. בעצם אומרים אין לי  מוח בשביל הבילבולים שלך. קוראים .לזה   -  חופר. בעצם בחברה שלנו מישהו ששואל את עצמו ואת הסביבה שלו שאלות.. שמביא נגיד כך ספקות תהיות בדיקות וחקירות ששואל את עצמו שבודק את עצמו.. ומנסה בעצם למצוא את עצמו ואיזה שביל שהוא קוהרנטי שיש בו היגיון ושכל ישר... הוא בעצם נידון להרגשת ניכור גיחוך חוסר סבלנות... וכדומה מצד הסביבה, המיידית..
היכולת האישית הנדחפת המתועלת על-ידי הכוחות האנושיים כפי שהם. בכל רגע נתון כאשר ההליכה הזאת
מתבררת  כהליכה קולקטיבית לתהום. שאתה לא רק לא יכול לעצור אלא גם לא צריך. אני חוזר לתמונה הראשונה. הריצה הזאת הנהייה הזאת כמו של עדר בופאלואים השועט אל המים. כל העדר כולו כמעט כאמור מלבד יוצאים מן הכלל שועטים להם ללא אפשרות לעצור לתוך הזכוכיות הללו של החיבה לכאורה ואהבה לכאורה וקשר ומין זמין ואיזה משהו שכאמור נמצא שם בחוץ ההרפתקה הגדולה התגליות הנעלמות המסעות אל העמקים הנעלמים גדודים של המונים שיוצאים לגלות את העולם שכולו בסופו של דבר נמצא בין חלצייה של אישה זו או אחרת ואו לחילופין של גבר.. ו/או כל מה שבא...
וזה גם בסופו של דבר לא משנה אם זה הפרס  האוולטימטיבי הכבוד הנעלה או האחוריים של הישות שאליה אנחנו משתוקקים שניהם ו/או כולם כהכללה מרכזת של אשליות. איזה רוחות רפאים הייתי קורא להם כך איזו התאבכות הקיימת כעמוד עננן או אש כדי להוליכנו. לאן ? אלינו.   בסופו של דבר     אבל זה כבר לא פשוט. זה ההיפך מפשוט זה ההיפך ממה שמקובל והרור ומובן מאליו..זו נקודת האל-חזור.אנחנו פה בצנטריפוגה הזו שמפרקת אותנו ולמרכיבים הבסיסיים אך יכולה לאפשר לבנות מחדש.וזו הנקודה הזו של לעזוב להניח ולוותר על הרגיל המובן מאליו הרגיל ל והידוע. אנחנו נעזבים לנפשנו, עיל-מנת שנצליח לעשות את החיבור את הקפיצה הקוונטית. והאפשרות היא המוטלת לרגלינו.  להיות או לא להיות. כששתיהן בחירות קשות. אך אחת מהן היא החייים. ולא נאמר לנו להחור את הטוב.  נאמר סור מרע נאמר עשה טוב. טך לגבי הבחירה נאמר - ובחרת בחיים. לא בטוב לא ברע .
והחיים- חיים.
אבל תבחר בהם.
והבחירה שלי בחיים.
היא בחירה של בריאה בסופו של דבר שבא אני יוצר את החיים או את הטוב.
הבחירה היא בחירה של בריאה. הבחירה היא לברוא.










  

לא כל מה שנוצץ זהב

שאלה- ?
תשובה - הנתונים הנמצאים כרגע ברשותי נותנים לי להעריך את היכולת שלי כישות שמימית. הנתונים כרגע מורים כי אחוז ניכר. כלומר מעבר לחמישים ואפילו שבעים אחוז. מכלל הישויות הנמצאות כרגע על הכדור ובקרבתו. נמצאים בתוך התהליך הכללי של התקרבות והטמרה של גלים ותדרים לקלילות גבוהה יותר ולמהירויות ורגישויות גבוהות יותר. מכוון שהמסה היא גבוהה  כלומר יש רוב. התהליך מתגבר וצובר תאוצה אדירה. תהליך ההשתות וההטמרה הוא כבר כה מהיר שבעצם מיום ליום השינויים הם אדירים - אין יום שדומה למישנהו.
כדי להסביר או לסבר את האוזן. חלק ניכר מהידע שהיה ברשותנו לפני מספר חודשים "נעלם" התאדה כביכול. זה לא ממש יכול להסביר את עצמו. אך זה יכול לתת איזו אינדיקציה לגבי מהירות וקצב ההשתנות. הידע הוא לא רק מתחדש בקצב גבוה מאד אלא גם מתחלף ונוצר מחדש.. היכולות או ההגדרות ושיטות ההבנה והתפיסה שרק לפני מספר שנים התגלו כבר אינן רלונטיות ביכולתן - או בעצם חוסר יכולתן . ל"החזיק מים" כלומר לתפוס באמת משהו.
אז מהו הנוצץ שאינו זהב. הזהב כנראה....